.png){kind=small}
שלום, אני עמית
שמח שהגעתם להכיר.
אני מאמן, מתאמן, מהרהר, כותב, יוצר, מדריך קבוצות, ומעל הכל תופס עצמי כילד נצחי מלא בסקרנות לחיים, כעת בגוף של גבר בן 33.
ילדותי ונעוריי מלאות חוויות מהישוב בו גדלתי, שם למדתי לשחק כדורסל, ללכת יחף, לגעת באדמה ולהכיר מקרוב את החי והצומח.
היום אני מתגורר בלונדון, ומאמן אנשים ממקומות שונים ברחבי העולם במסע ההתקרבות שלהם פנימה, ומשם שוב החוצה, אל החיים שחשוב להם לחיות.
מאז ומעולם עסקתי בתשוקה רבה בשאלות על משמעות החיים, קיום ותודעה.
עולמות התוכן והספרים שתמיד נמשכתי אליהם עסקו בפילוסופיה, פסיכולוגיה, ורוח האדם.
בשנות ה-20 לחיי, החיפוש אחר משמעות לבש את צורתו הפרקטית יותר, כמסע החיפוש אחר קריירה. באותה עת לא הייתי מאומן בהקשבה לרגשותיי ולתחושות הגוף שלי, וכך, מתוך חוסר היכרות עם המחסומים שלי, מצאתי עצמי על הנתיב המהיר אל עבר תואר ראשון בהנדסת סביבה, מקווה לטוב.
במשך עשור למדתי על בשרי את המחיר של חוסר הקשבה לרצון האוטנטי שלי.
תופעות גופניות כרוניות כמו פריחה בעור וכאבי גב איומים הפכו להיות חלק משגרת חיי, או כמו שהבנתי מאוחר יותר: את הרגשות שהדחקתי פנימה, הגוף צעק החוצה.
באותה עת לא קישרתי בין מצבי הרגשי ובין הסבל הפיזי, אך היה לי ברור שעלי לצאת למסע.
ראשית המסע עבורי, היה בהסכמה לפגוש את עולמי הפנימי. וכך, את שיטת סאטיה פגשתי במקרה (שלא במקרה) בתקופה שבה הלב כבר ידע את מה שהראש סירב לשמוע – "אני במסלול הלא נכון, לא ככה רציתי לחיות את חיי".
מאז ישבתי תקופה בכיסא המהנדס, תוך התקרבות עמוקה לעצמי במרחב החמלה והיושרה של האימון בשיטת סאטיה.
זו הייתה תקופה מופלאה בה התעצמה לה ההבנה שיש ביכולתי לקחת את המושכות בחזרה על תחושת האושר, הבריאות וההגשמה שלי בחיי.
לשמחתי, ההבנה הזו מלווה אותי עד היום.
אני זוכר איך כבר מהאימון הראשון חשתי בכל גופי שהגעתי הביתה.
מרחב ההקשבה המכיל, השפה והרעיונות עליהם מבוססת שיטת סאטיה התיישבו בי באופן שהרחיב את ליבי, ואת ההיכרות שלי עם עצמי.
חוויתי על בשרי כיצד רעיונות פילוסופיים גדולים נהפכים לפרקטיקה יומיומית בחיי ומאפשרים לי מרחב תגובה, נשימה ויכולת בחירה.
ככל שהתמסרתי, הרגשתי שדברים משתנים במציאות שלי, שאני עובר תהליך ומביא יותר חופש, כנות ואחריות ליחסים שאני נמצא בהם ולמשקפיים בהם אני תופס את העולם. מאז גם הגוף הפך לראי התודעה שלי - ככל שהסכמתי לפגוש את המחשבות, הרגשות והתחושות הפיזיות העדינות שבי, כך גם תופעות הכאבים הכרוניים הלכו ונעלמו. בשלב מסוים, המעבר מכיסא המהנדס אל כיסא המאמן היה הדבר הטבעי ביותר עבורי לעשות.
היום, אל חדר האימון אני מביא איתי את הילד הרגיש שאני, את ניסיון חיי מהמסע האישי שלי אל עבר חיים של נשימה, ואת הסקרנות האינסופית שלי לקיום ולבני אדם. אני מאמין שיש קשר ישיר בין היכולת של אדם להיות חופשי ובין עומק ההיכרות שלו עם עצמו.
מכך שזוהי זכות גדולה עבורי להיות קרקע פורייה לתנועה של התקרבות בין אנשים לאנשים ובין אנשים לעצמם. לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הצעד הראשון במסע, ואני מלא בהודיה על הרגעים האלו בהם אדם מתיישב מולי בחדר, מתיישב גם מול עצמו, ויוצא לדרך.