קרח בצד

את הרגשות שלא דיברתי,

התנהגתי.

את המילים שבלעתי פנימה,

הגוף הקיא החוצה.

לגב תחתון תפוס - כרית.

לפריחה באוזן שמאל - משחה.

לדקירות בבית החזה - כדור.

לגלי המיגרנות במצח - תפילה.

וקרח...

הרבה מאוד קרח.

שחלילה לא ארגיש דבר. 

מאולחש

מעורפל

מנותק

ומקווה

שמחולות המחלות

הן עניין של מכניקה.

עת להיזכר שגוף ורגש

הם דיירי אותו הבית.

עת להודות שאני יותר

מ'מכונה מופלאה'.

ראשית

הריפוי

בהסכמה

לפגוש.

להתקרב

לעצמי

בחמלה

וביושרה.

להניח את הקרח בצד

ולאמר לראשונה

בקול רם:

"אני מפחד".